החלטה בתיק דנ"פ 7154/10 - פסקדין

           לפניי עתירה לקיום דיון נוסף בפסק-דינו של בית המשפט העליון (השופטים ס' ג'ובראן, י' דנציגר וי' עמית) בע"פ 8893/09 גיא מאיו נ' היועץ המשפטי לממשלה (טרם פורסם, 21.9.2010) שנדון במאוחד יחד עם ע"פ 8801/09, ע"פ 9324/09 וע"פ 9346/09 (להלן: פסק-הדין).

1.        ביום 23.11.2008 הגיש היועץ המשפטי לממשלה עתירה לבית המשפט המחוזי בירושלים במסגרתה ביקש להכריז על העותרים כבני הסגרה בהתאם לחוק ההסגרה, התשי"ד-1954 (להלן: חוק ההסגרה). על-פי הנטען בעתירה, הסגרתם של העותרים לארצות-הברית נתבקשה בגין עבירות של קשירת קשר לביצוע הונאה וכן בגין ביצוע מעשי הונאה באמצעות הדואר ובאמצעים אלקטרונים שונים בשיטה של טלמרקטינג. שיטת ההונאה בה נקטו העותרים התבצעה כדלקמן: העותרים נהגו להתקשר אל קשישים המתגוררים בארצות-הברית ולהציג בפניהם מצג שווא לפיו זכו בסכום כסף נכבד בהגרלת הלוטו האמריקאית. היה והקשישים שוכנעו בדבר זכייתם, נאמר להם כי על מנת לקבל את כספי הזכייה עליהם להעביר סכום כסף התחלתי לכתובת שסופקה להם. באמצעות שיטה זו קיבלו העותרים לידיהם במרמה כספים בסכום כולל של כשני מיליון דולר.

2.        ביום 21.10.2009 נתן בית המשפט המחוזי בירושלים (השופטת נ' בן-אור) את פסק-דינו ובו נקבע כי העותרים בהליך דנן הינם בני הסגרה (ב"ש 5486/08 היועץ המשפטי לממשלה נ' גיא מאיו ואח' (טרם פורסם, 21.10.2009). תחילה קבע בית המשפט המחוזי כי במקרה שלפניו מתקיימים התנאים המקדמיים לבקשת ההסגרה; העבירות המיוחסות לעותרים הן עבירות הסגרה, קיימות ראיות מספיקות ומתקיימת דרישת הפליליות הכפולה. לאחר מכן, דן בית המשפט בטענות שהעלו העותרים לעניין התקיימות חריגים המצדיקים לשיטתם הימנעות מביצוע ההסגרה, ודחה אותן אחת לאחת.

           ראשית, דחה בית המשפט המחוזי את הטענה כי מרכז הכובד של העבירות המיוחסות הוא בישראל, ותחת זאת קבע כי המעשים המיוחסים לעותרים קשורים במירב הזיקות לארצות-הברית. בבואו למסקנה זו עמד בית המשפט המחוזי על מעמדו של קורבן העבירה בהליך הפלילי ועל זכותם של הקורבנות - קשישים אמריקאיים - להיות חלק מהליך העמדתם לדין של העותרים בהיותם נפגעי ההונאה. עוד הדגיש בית המשפט את אופיין הבינלאומי של העבירות המיוחסות לעותרים, את היותן אקס-טריטוריאליות ואת העובדה שהקורבנות נבחרו דווקא משום היותם מרוחקים וחשופים לפגיעה באמצעות אמצעי תקשורת טכנולוגיים. עוד נקבע, כי עיקר הפגיעה הוא בסדר הציבורי האמריקאי וכי רשויות החקירה האמריקאיות השקיעו מאמצים רבים בחשיפת מעשי ההונאה - מעשים אשר בעקבותיהם בוצעה הפניה אל משטרת ישראל לסייע בחקירה. בנסיבות אלה מצא בית המשפט כי הסגרתם של העותרים מתיישבת עם מדיניות אכיפה ראויה, היא נעשית לתכלית ראויה ובנסיבות העניין אף מהווה מעשה מידתי.   

           שנית, דחה בית המשפט המחוזי את טענת העותרים לפיה יש להרחיב את הסייג של "סיכון כפול" המופיע בחוק ההסגרה גם למקרים בהם התנהלה חקירה בישראל במטרה להעמיד לדין אך לבסוף הוחלט על הסגרה. את קביעתו ביסס בית המשפט המחוזי על ניתוח מפורט של דיני הסיכון הכפול, הן המדינתיים והן הבינמדינתיים,  ולבסוף קבע כי גם על-פי הגישה המרחיבה אין לומר שהעותרים עמדו בפני סכנת הרשעה היות וכלל לא הוגש נגדם כתב-אישום, וממילא אין לומר עליהם כי זוכו או הורשעו כלשון סעיף 2ב(א)(4) לחוק ההסגרה.

           שלישית, דחה בית המשפט המחוזי את טענות העותרים לפיה חלה על מדינת ישראל חובה להיחלץ למענם בהיותם אזרחי מדינת ישראל, כמו גם את הטענה כי המדינה מתפרקת מריבונותה בהעדפתה את עניינה של ארצות-הברית. בטרם חתם את פסק-דינו, התייחס בית המשפט גם לטענותיהם הפרטניות של כל אחד מן העותרים ומצא כי אין בהן כדי למנוע את הסגרתם.

3.        על פסק-דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים הוגש ערעור לבית משפט זה (השופטים ס' ג'ובראן, י' דנציגר וי' עמית). ערעורם של העותרים נסב על מספר טענות עיקריות הדומות ברובן לאלו שנדונו בבית המשפט המחוזי בירושלים. ראשית, נטען כי ההחלטה על הסגרתם אינה חוקתית שכן היא אינה מקיימת את דרישות פסקת ההגבלה הקבועה בסעיף 8 לחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, ובפרט את הדרישות בדבר היות החלטת ההסגרה לשם תכלית ראויה והיותה מידתית. שנית, נטען כי מתקיים בעניינם התנאי הקבוע בסעיף 2ב(א)(8) לחוק ההסגרה אשר עניינו תקנת הציבור. על-פי הטענה, הסגרתם תיפגע בזכותם למשפט הוגן ולכן פוגעת בתקנת הציבור. בהקשר זה, טענו העותרים כי שגה בית המשפט המחוזי כאשר קבע כי מרכז כובד העבירות המיוחסות נמצא בארצות-הברית. שלישית, נטען כי על המדינה להגן על אזרחיה גם כאשר אלה ביצעו עבירות פליליות ואל לה להתפרק מריבונותה על ידי הסגרתם למדינה זרה. רביעית, נטען כי מתקיים בעניינם של העותרים חריג נוסף שעניינו "סיכון כפול" וכי יש לבטל את הליך ההסגרה בשל דוקטרינת ה"הגנה מן הצדק". בהקשר לטענתם האחרונה, ציינו העותרים כי אישה נוספת שנעצרה עימם לא נכללה בבקשת ההסגרה באופן שמעיד על אכיפה בררנית ומפלה. לבסוף, טענו העותרים כי החלטתו של שר המשפטים בעניינם אינה סבירה. העותרים אף הוסיפו וטענו בעניין נסיבותיהם האישיות ובדבר מעורבותם השונה של כל אחד מהם במעשי ההונאה המיוחסים.

4.        ביום 21.9.2010 דחה בית משפט זה את ערעורם של העותרים. השופט ס' ג'ובראן, אשר כתב את חוות-הדעת העיקרית אליה הצטרפו גם השופטים י' דנציגר וי' עמית, נדרש למלוא טענותיהם של העותרים, תוך שהוא מיישם את הוראות חוק ההסגרה ואת המתווה הנורמטיבי שנקבע בפסיקה בעניינים כגון אלה, לרבות בפסק הדין בע"פ 4596/05 רוזנשטיין נ' מדינת ישראל, פ"ד ס(3) 353 (2005) (להלן: ענייןרוזנשטיין).

           אשר לטענת הפורום הראוי לשפיטת העותרים, קבע בית המשפט כי מירב הזיקות הן לארצות הברית, הואיל וקורבנות העבירות המיוחסות לעותרים נמצאים בארצות-הברית ומאחר ושם הורגשה ההשפעה הכלכלית והחברתית של העבירות. בהיבט זה, דחה בית המשפט את ניסיונם של העותרים לטעון כי אין להחיל על עניינם את ההלכה שנקבעה בעניין רוזנשטיין, תוך שהוא קובע כי חרף שונות העבירות בין המקרים, הרי שהרציונאלים שנקבעו בעניין רוזנשטיין תקפים גם בעניינם של העותרים. בית המשפט הדגיש כי העבירות המיוחסות לעותרים הינן בעלות סממנים אקסטריטוריאליים מובהקים וכי אלה בחרו להונות קשישים מארצות-הברית דווקא, כשהם מנצלים את האמצעים הטכנולוגיים העומדים לרשותם בתקווה כי יקטן הסיכוי לתפיסתם. בהמשך, קבע בית המשפט כי מעשה ההסגרה הינו חוקתי וכי אין בשונות שיטות המשפט ובצורך לנהל את הגנת העותרים בארצות-הברית משום פגיעה בזכותם להליך הוגן, ומכאן שאין גם פגיעה בתקנת הציבור. אשר לטענה בדבר התקיימות "סיכון כפול", מצא בית המשפט כי יש לדחותה לאור לשונו הברורה של סעיף 2ב(א)(4) לחוק ההסגרה הקובע כי לא יוסגר מבוקש למדינה המבקשת כאשר המבוקש עמד לדין בישראל על מעשה העבירה שבשלו מתבקשת הסגרתו, ונמצא זכאי או חייב. עוד נקבע בהקשר זה, כי אפילו אם היה מקום להרחיב את תחולת הסייג מעבר ללשונו הברורה של החוק בשל טעמים של תקנת ציבור, הרי שעניינם של העותרים אינו נמנה עם המקרים החריגים העשויים להצדיק זאת. אף את טענת העותרים בדבר הצורך בביטול ההסגרה בשל "הגנה מן הצדק" דחה בית המשפט, וזאת לאחר שמצא כי לא עלה בידי העותרים להוכיח ולו את התנאי הראשון להתקיימותה של הגנה מן הצדק, כפי שזו פורשה בפסיקה. לבסוף, נדרש בית המשפט אף לטענות שהופנו כלפי סבירות שיקול דעתו של שר המשפטים ולטענותיהם הפרטניות של העותרים ומצא כי לא נפל כל פגם בפסק-דינו של בית המשפט המחוזי בסוגיות אלה. במועד שימוע פסק הדין קבע בית המשפט (השופטים מ' נאור, א' רובינשטיין וס' ג'ובראן) כי על העותרים להתייצב בבית המשפט המחוזי ביום 7.10.2010 לשם הסגרתם לארצות הברית.

5.        אך יומיים לפני המועד בו נקבע כי על העותרים להתייצב לשם הסגרתם, הוגשה העתירה שלפניי ובצידה בקשה לעיכוב ביצוע צו ההסגרה עד למתן הכרעה בעתירה. בעתירתם, חוזרים באי-כח העותרים על עיקר טענותיהם בערעור ולשיטתם יש מקום לקיים דיון נוסף בפסק הדין בשל הצורך להכריע בשלוש שאלות עיקריות. הראשונה - באילו מקרים לא יוסגרו אזרחים ישראלים למדינה המבקשת את הסגרתם. בהקשר זה טוענים הם, כי אם יוותר פסק הדין על כנו, הרי שבכל פעם שאזרחים ישראלים יפרו את חוקיה של מדינת ישראל וגם את חוקיה של מדינה נוספת, תותר הסגרתם. השניה - מדוע לא יורחב עיקרון "הסיכון הכפול" גם למצב בו אזרחי ישראל נעצרו בישראל ונחקרו בשל המעשים בגינם מתבקשת הסגרתם ומדוע לא יראו בהליכי החקירה המשטרתיים המקיפים שנוהלו נגדם הליך משפטי המבסס עמידה בפני סכנת הרשעה במסגרת דיני ההסגרה; השלישית - האם הסגרתם של העותרים עומדת בדרישות פסקת ההגבלה של חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו ומה גדר חובות המדינה בהקשר זה כלפי אזרחיה.

6.        לאחר שעיינתי בטענות העותרים באתי לכלל מסקנה כי דין העתירה להידחות. הלכה מושרשת היא כי הליך של דיון נוסף הינו הליך נדיר שיש לקיימו רק באותם מקרים מיוחדים בהם פסק בית המשפט העליון הלכה משפטית חדשה, העומדת בסתירה להלכה קודמת או כאשר חשיבותה, קשיותה או חידושה של ההלכה החדשה מצריכים לדון בה שנית במסגרת דיון נוסף (ראו: סעיף 30(ב) לחוק בתי-המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984 (להלן: חוק בתי המשפט); ראו למשל: דנ"פ 5333/06 טאהא נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 27.6.2006); דנ"פ 5801/08 חדורה נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 29.6.2008)). המקרה שלפניי אינו נמנה עם מקרים נדירים אלה. אין בידי לקבל את טענת העותרים לפיה פסק הדין נשוא הבקשה קבע הלכה חדשה. ההיפך הוא הנכון, וניכר כי אף העותרים התקשו לאתר ולהצביע על אותה הלכה חדשה הדורשת קיומו של דיון נוסף. תחת זאת, ביקשו העותרים לטעון כי יישום ההלכה שנקבעה בעניין רוזנשטיין על עניינם יצר הלכה חדשה ומרחיבה, אולם - לא היא. ברי, כי הכרעה בשאלת מירב הזיקות מצריכה איזון בין שיקולים שונים בהתאם לנסיבותיו המיוחדות והפרטניות של כל מקרה. קביעתו של בית המשפט כי מירב הזיקות הן לארצות-הברית נעשתה על רקע מכלול הנסיבות ותוך ניתוח עובדות המקרה הפרטניות, לרבות אופיים האקסטריטוריאלי של המעשים המיוחסים לעותרים וכן בחירתם להפנות את מעשי המרמה שרקחו כלפי קשישים אמריקאיים דווקא. קביעה זו הינה תלוית נסיבות המקרה ואין בה משום הלכה חדשה, וודאי לא כזו המצדיקה קיום דיון נוסף.

           אשר לטענות הנוספות שהעלו העותרים, הרי שהן ערעוריות באופיין ואינן מצדיקות קיומו של דיון נוסף. רצונם של העותרים לשנות את רוע הגזרה ולמנוע את הסגרתם טבעי הוא, אולם בכך אין די כדי להצדיק קיומו של דיון נוסף. פסק הדין בערעור ניתח בפירוט רב את הדין החל על כל אחת מטענותיהם של העותרים, הן לעניין שאלת חוקתיות ההסגרה והן לעניין שאלת ה"סיכון הכפול", ומצא כי דינן להידחות. בכך לא נקבעה כל הלכה חדשה ואף אם סברו העותרים כי היה מקום לקבוע בעניינם הלכה חדשה, על דרך הרחבתו של עיקרון ה"סיכון הכפול" או שינוי נקודת המוצא החוקתית בעניינם, הרי שהדבר אינו מגבש עילה לעריכתו של דיון נוסף. למעשה, טענתם האחרונה של העותרים לוקה מעיקרה, שכן לא מפאת קביעתה של הלכה חדשה מבקשים העותרים קיומו של דיון נוסף כמצוות סעיף 30(ב) לחוק בתי המשפט, כי אם מפאת אי-קביעתה של הלכה כאמור.

           אשר על כן, דין העתירה לקיום דיון נוסף להידחות. משהגעתי לתוצאה זו מתייתרת מעצמה בקשת העותרים לעיכוב ביצוע צו ההסגרה. היה על העותרים להתייצב ביום 7.10.2010 במזכירות בית המשפט המחוזי בירושלים לשם הסגרתם לארצות הברית, כפי שהורה בית משפט זה בהחלטתו מיום 21.9.2010, ויש להניח כי אכן התייצבו כאמור.

           ניתנה היום, ל' בתשרי התשע"א (8.10.2010).

העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח.    שי

מרכז מידע, טל' 02-6593666 ; אתר אינטרנט,  www.court.gov.il

  התוכן בעמוד זה אינו מלא, על מנת לצפות בכל התוכן עליך לבחור אחת מהאופציות הבאות: